"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד)
כוונת הפסוק היא כי מי שאינו מבקר את ילדיו ואינו מעניש אותם – שונא את ילדיו (כי אינו מחנך אותם). האומנם?
במחקר מ-2017[1] 758 איש בגיל 20 בממוצע, נשאלו באיזו תכיפות קיבלו עונשים פיזיים בילדותם. נמצא כי ילדים שחוו ענישה גופנית היו בסיכון גבוה יותר לפגוע פיזית בבנות זוגם. במחקר זה הגדרה להתעללות בילדות כללה: מכות עם חגורה או קרש; ילדים שאחרי המכות נותרו עם חבורות נראות לעין או שהגיעו לרופא במיון בעקבות הפציעה. פרופ' טמפל מוביל המחקר, הסביר שלא נמצא הבדל בין ילדים שחוו התעללות לפי הגדרה זו לעומת ילדים שספגו מכות בישבן – בניבוי אלימות זוגית בבגרותם. לסיכום, נמצא קשר חיובי חזק בין ענישה פיזית בילדות לבין אלימות כלפי בן או בת הזוג גם אחרי שליטה במשתני הרקע: מין, מוצא אתני, גיל והשכלת ההורים.
מה זה מעגל האלימות?
בפסיכולוגיה נהוג לדבר על העברה בין דורית של אלימות, כלומר שילדים וילדות שהיו קורבן לאלימות, נמצאים בסיכון גבוה יותר להפוך לאלימים בעצמם בבגרותם. הסיבה לכך, היא הנטייה האנושית לחקות את התנהגות ההורים כשהופכים להורים. כמובן שזה לא אחד לאחד ולא כל מי שחווה אלימות ינהג בילדיו באלימות.
האם לגיל הקורבנות יש השפעה?
במחקר מ 2010 המדגם כלל 1,000 נבדקים אקראיים מכיתות ז'-ח' ועקב אחריהם עד גיל 33. הממצאים הראו כי ילדים שחוו אלימות ובכלל זה- הזנחה, אלימות פיזית או אלימות מינית- נטו פי 2.5 להיות אלימים כלפי ילדיהם, לעומת ילדים שלא חוו אלימות בילדותם. עוד מצאו החוקרים שנבדקים שחוו אלימות בגיל ההתבגרות, נטו להיות אלימים בבגרותם כלפי ילדיהם פי 5.5 מכלל האוכלוסייה.
גם כשלא חווים אלימות, אין חסינות
בקבוצת הביקורת של המחקר, 10% מהאנשים שלא חוו אלימות בילדותם הפכו להיות אלימים בבגרותם לעומת 18% מקרב הנבדקים שחוו אלימות בילדותם ו-37% מהנבדקים שספגו אלימות בגיל ההתבגרות, כך שלא מדובר בנתונים מוחלטים, אלא בנתונים יחסיים.
האם יש הבדל בין קורבנות לחשיפה/עדות לאלימות
הנתונים משתנים גם בקרב אנשים שהיו קורבן ישיר לאלימות, לעומת אנשים שהיו עדים לאלימות. מחקר מוקדם יותר מ 1984 בחן משתנים שעשויים לנבא התנהגות אלימה בקרב יותר מ 2,000 מבוגרים. החוקרים מצאו שעדות לאלימות במשפחה בין ההורים נטתה להיות המנבא החזק ביותר להתנהגות אלימה בעתיד, יותר מלהיות קורבן לאלימות. הסיבה לכך היא שהורים הם מודל לחיקוי התנהגותי, כולל התנהגויות פוגעניות. כלומר אם ילד נחשף לכך שהורה משיג את רצונו מההורה השני דרך אלימות, הילד מפנים דרך התנהגות זו להתמודדות עם קונפליקטים.
איך פורצים את מעגל האלימות?
החדשות הטובות הן שרוב האנשים שסבלו מאלימות בילדותם או בגיל ההתבגרות- לא יהפכו להיות אלימים בעצמם. לשמחתנו, ככל שילדים גדלים, הם נחשפים למודלים נוספים לחיקוי.
יש לכם כהורים את היכולת לבחור. גם אם מבחינה גנטית, קיימת אצלכם נטייה לתוקפנות יותר מהרגיל, גם אם כהורים חוויתם אלימות מכל סוג שהוא, ההבנה שאלימות כלפי ילדים היא אסורה והרסנית, יכולה להיות צעד ראשון לבחירה מסוג אחר. במקרה כזה יש צורך בפנייה לעזרה מקצועית, בטיפול פרטני או בהדרכת הורים, תוכלו לרכוש כלים חדשים להתמודדות עם מצבי קונפליקט, לעבד את חוויות העבר שלכם ולשבור את מעגל האלימות.
מה אומר החוק?
לפי הדין במדינת ישראל להורים החובה והזכות לחנך את ילדיהם. יחד עם זאת, במדינת ישראל חל איסור מוחלט לחנך ילדים באמצעות אלימות פיזית מכל סוג שהוא. בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, מוגדר "קטין נזקק" כאשר, בין השאר, "שלומו הגופני או הנפשי נפגע או שעלול להפגע מכל סיבה אחרת". סעיף 368 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שכותרתו התעללות בקטין או בחסר ישע, קובע: "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו - מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע - דינו מאסר תשע שנים". על-פי החוק, האחריות הפלילית בגין התעללות בקטין מוטלת על הורי הקטין ועל כל מבוגר אחר האחראי עליו ופוגע בו. כמו כן קיימת חובת דיווח לרשויות על כל אדם, שחושב או חושד שילד עובר כל סוג של התעללות. הימנעות מדיווח היא עילה לעונש.
אם אני הורה מכה, האם עליי לדאוג מפנייה לטיפול?
לא. מטרת העל המוצהרת של המדינה, היא לתת להורים כלים כדי לגדל את ילדיהם באופן מיטיב. כשהורה פונה לטיפול, הוא/ היא נוהגים בצורה אחראית ובוגרת, ושמים את טובת ילדם לפני הכל. במקרה כזה, גם הרשויות מבינות שטיפול הוא המענה הנכון עבור המשפחה.
הטיפול יקנה לך כהורה כלים להתמודדות טובה יותר עם ילדך, ויסייע לך לשמור על ילדיך.
[1] Temple, Jeff R. et al. (2017). Childhood Corporal Punishment and Future Perpetration of Physical Dating Violence, The Journal of Pediatrics ,194 , 233 – 237.
