הורים רבים מתחבטים בשאלה הניצחת - האם להעלות את הילד או הילדה לכיתה א' או להשאיר אותו עוד שנה בגן.
שאלה זו מעסיקה במיוחד הורים לילדים הצעירים בשנתון, אלו שיעלו בני 5+ עד 6.
למערכת החינוך התשובה ברורה, אם הילד שייך לשנתון הרלוונטי, הוא עולה. הורים שבוחרים אחרת, מוצאים עצמם נאבקים במערכת עיקשת, גננת שמנסה לשכנע שחבל "שהילד יפסיד", ושהוא כל כך חכם ונבון, שבעצם למה לעכב את הלמידה שלו? בפרט שבשנים הראשונות קליטת השפה והקריאה היא כל כך קריטית.
למערכת החינוך יש את השיקולים שלה, אבל ישנם מודלים נוספים: בחינוך האנתרופוסופי למשל, התפיסה היא הפוכה בדיוק- ילד לפני גיל 7 יישאר בגן. על פי תפיסה זו, התפתחות הילד מחולקת לשלושה שלבים עיקריים (גולדשמיט, ג' 2008): השלב הראשון בגילאי 0-7 הוא הבסיס הגופני והנפשי להתפתחות הילד - הליכה, דיבור וחשיבה בסיסית. בשנים אלו לומד הילד בעיקר על ידי חיקוי הסביבה. מהשנה הרביעית ועד השביעית, הדמיון מאפיין מאוד את עולמו הפנימי של הילד. לכן בגן ולדורף יוצרים סביבה פעילה הכוללת משחקים לפיתוח הדמיון, תנועה ופעילויות חושיות אחרות, ואין התמקדות בלמידה קוגניטיבית.
לפי מחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב בקרב 10,000 הורים, נמצא כי הילדים שהתחילו את כיתה א׳ בגיל שבע הראו רמות נמוכות בהרבה של קשיי ריכוז והיפראקטיביות בכיתה אל מול הילדים שהתחילו בגיל שש. הסיבה לכך, היא שילדים עם בשלות רגשית נמוכה, מתויגים לעיתים בטעות ככאלו הסובלים מבעיות קשב וריכוז.
נראה כי תפיסה זו מחלחלת גם לציבור הרחב, כי שמינית (14%) מהילדים שעלו לכיתה א' בתשע"ו (2015/16) היו בגיל 7 ומעלה, כך עולה מנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מהם 11% היו צעירים שנולדו בין ספטמבר לדצמבר, ולכן היו בגיל גבולי בשנה הקודמת כדי להיכנס לכיתה א'. 3% הנותרים היו בני 7 בוגרים יותר.
מבין הטיעונים המושמעים על ידי ההורים בעד העלאת הילדים בגיל צעיר לכיתה א', נמצא את:
"הוא כל כך חכם, ישעמם לו עוד שנה בגן"
"כל החברים שלו עולים לכיתה א', אז מה, הוא יישאר לבד בלי חברים?"
"חשוב שישאף קדימה וגבוה, ושלא יהיה חריג והכי גדול בכיתתו"
"אם יישאר עוד שנה בגן, כשחבריו עולים לכיתה א', הוא ירגיש שמשהו אצלו לא בסדר"
כמובן שיש טעם בטיעונים הללו, אבל יש גם טיעונים נגדיים, בהם:
ילדים שעולים לכיתה א' כשהם לא בשלים רגשית, יכולים לסבול מאוד ולהיות מתויגים כ"בעייתיים"
בנים במיוחד, נוטים להתפתח מאוחר יותר ביחס לבנות, ולכן מגיל מסוים להיות מפותח ביחס ליתר הבנים בכיתה יכול להוות אפילו יתרון.
לאן אתם ממהרים? מה זה אומר שהילדה תתחיל צבא בגיל 19 במקום גיל 18, מה היא תפסיד? מה יפסיד הילד שיתגייס מאוחר?
ובעניין החריגות - הכל עניין של פרספקטיבה. ראשית, ילדים יכולים להיות חריגים בגלל אינספור סיבות- משקל עודף, נמיכות קומה, משקפיים, רגישות חושית או רגשית, הימנעות חברתית ועוד ועוד. כל עוד אתם כהורים תתייחסו בשוויון נפש ל"חריגות" הזו, כך יעלה הסיכוי שגם ילדיכם יתייחסו לזה כך.
אז איך בכל זאת תחליטו מה לעשות?
הנה כמה טיפים שיסייעו לכם בקבלת ההחלטה-
1. ילדים שהם רגישים במיוחד, שנוטים להימנעות, שיש להם תחושת מסוגלות נמוכה- עדיף להשאיר בגן עוד שנה, ואפילו לעבוד איתם על קריאה במהלך שנת ההישארות כדי שיגיעו עם יתרון יחסי.
2. ילדים שנראה בבירור שהם עדיין נהנים מהמשחק בגן, שטוב להם עם המשחק הסימבולי ועולם הדמיון- עדיף לתת להם עוד שנה למצות את הצורך וההנאה. בבית הספר החוויה היא אחרת לחלוטין.
3. ילדים שכמהים כבר לקרוא, סקרנים מאוד וצמאים ללמידה, ללא תלות לגילם הביולוגי- שווה לשקול להעלותם לכיתה א'
ובסופו של דבר, הכי חשוב- שתכירו את בנכם או את בתכם ותחשבו מה באמת באמת מתאים להם. לא לכם, לא לסביבה ולא לגננת, אלא להם!
בהצלחה רבה
