התמודדות עם חרדה בתקופת קורונה: תיאור מקרה

כתבה: ד"ר עירית כהן Ed.D; M.A.A.T, מומחית לטיפול באומנויות (ביבליותרפיה), בנס ציונה

עריכה: שיר דרור MSW

עקב מגפת הקורונה, כולנו מתמודדים עם מצב חדש: פחד מפני הידבקות בנגיף, דאגה כלפי היקרים לנו, בידוד חברתי שנכפה עלינו ועל משפחותינו, לחץ ואי וודאות תעסוקתי וכלכלי, קטיעת רצפים ועצירת תוכניות בחיינו.

המצב הזה מהווה קרקע פורייה להופעת טריגרים רגשיים המקושרים לטראומות ומשברים, כגון: מחשבות קטסטרופליות, חרדות, תחושת אובדן שליטה, חוסר אמון, דכדוך וחרדה.

תחושות אלה משותפות לכולם: ילדים, מתבגרים ומבוגרים. מחקרים שנערכו בחודשים האחרונים בכל רחבי העולם, מראים כי מאז פרוץ מגפת הקורונה עלו באופן דרמטי מספר האנשים המדווחים על חרדה.

מהי חרדה בעצם?

חרדה הינה תגובה רגשית עוצמתית למצב מסוכן ומלחיץ. זוהי תגובה הישרדותית, המסייעת לנו להגן על עצמנו ומניעה אותנו לעשות את הטוב ביותר כדי לשפר את מצבנו. בגילאי בית ספר, ובעיקר מגיל שמונה ומעלה, מתחילות להתפתח דאגות מדברים שונים. ילדים בגילאים אלו ידווחו באופן אופייני על פחדים מדברים על טבעיים, על דאגות מצבים חברתיים, וכן על פחד מפציעות, מחלות או מוות.

דויד (שם בדוי) הוא ילד מתוק בן שמונה שהופנה אלי לטיפול עקב לקות מאובחנת בתקשורת חברתית. לאחר למעלה מחודש בו שהה בבית בעקבות סגר הקורונה, דויד החל לפתח חרדה מחרקים, בעיקר מדבורים. כשהגיע אלי לקליניקה לאחר הסגר, הוא התקשה להיות פנוי למשחק- נראה מתוח ודרוך, מדוכדך, וביקש שאאטום את החלון שחלילה לא יכנסו לחדר דבורה או צרעה. הרגשתי שהחרדה של דויד - לא פחות מאשר החרדה הקונקרטית מפני צרעות ודבורים - היא סימבולית ועשויה להיות השלכה של התקופה הממושכת שבה הוא והוריו חוו חרדות ודאגות בשל הלחצים של סגר הקורונה. בשל גילו הצעיר של דויד והקושי שלו להבין מושגים מופשטים, התייחסתי אל החרדה שלו באופן קונקרטי בלבד: פחד מדבורים וצרעות.

כיצד סייעתי לדויד להתמודד עם החרדה?

1. הכרה בפחד ואמפתיה כלפי תחושותיו: לא בטלתי את הפחד שלו, ולא התעלמתי ממנו. הסברתי לדויד כי התחושות שהוא חווה הן טבעיות. הקשבתי לו כשסיפר לי שנכנסה לחדר הכיתה שלו צרעה. שוחחתי עמו בצורה גלויה ורגועה, שאלתי שאלות הבהרה, ולא הצפתי אותו בשום פרט מיותר. תגובתו של דויד לגילוי האמפתיה וההכרה בפחד שלו, הייתה של פורקן רגשות והוא החל לבכות (הייתה זו הפעם הראשונה בה הפגין בטיפול רגש עז). חשוב לציין שבכי הוא תהליך פיזיולוגי נחוץ ויעיל, המאפשר לאדם להתמודד עם מצוקות. קיימת השערה שהבכי נועד להוריד את ריכוזו של הורמון הקשור לדחק.
   

2. ניכר היה שדויד מתבייש בכך שהוא בוכה, ולכן נתתי לגיטימציה לבכי, בין היתר בכך שנתתי לו הסבר "פסיכו-חינוכי", שתאם את גילו ואת עולם מושגיו, על חרדות. אמרתי לו שאני מכירה הרבה ילדים ומבוגרים שמפחדים מכל מני דברים. החל מדבורים או חרקים, כלבים או חיות יער, וכלה מדמויות מסרטים מפחידים. השתמשתי בדוגמאות אישיות. השתדלתי לא להחוות בעיניו כדמות סמכותית ומרוחקת ודיברתי אתו בגובה העיניים, כדי לייצר עבורו תחושת נוחות וביטחון. הסברתי לו שעל פי רוב, עם הזמן, רוב האנשים מצליחים להתגבר על הפחדים שלהם. מהלך זה סייע לנרמל את התחושות שלו ולתת לו תקווה.
   

3. סיפקתי לו מידע מרגיע: אמרתי לו שצרעות ודבורים אינן עוקצות את מי שאינו מתקרב אליהן ומאיים עליהן - שהעקיצה היא כלי הנשק שלהן כשהן מרגישות מותקפות. עוד הסברתי לו, שמאד נדיר לפגוש בצרעות בתוך אזור מגורים, ושאני משערת שזה היה מקרה חד פעמי שנכנסה לכיתה צרעה. אמרתי לו שבמקרים הנדירים בהם מתגלה קן של צרעות, מתקשרים מיד למדביר מקצועי שמחסל את הקן. לגבי דבורים, התוודיתי בפניו כי הן שכיחות יותר, אך סיפרתי לו שבילדותי אבי גידל כוורות, שידיו של אבי היו תמיד מלאות בעקיצות דבורים שהוא כלל לא הרגיש, ושגם אני נעקצתי על ידי דבורה יותר מפעם. הרגעתי אותו שעקיצת דבורה כואבת בעיני פחות מאשר דקירה של קוץ.
   

4. עניתי על שאלות ותיקנתי אי-הבנות: דויד שאל אותי מי ידאג למדביר במקרה ויתגלה קן של צרעות בבית הספר, ואמרתי לו שמנהלת בית הספר תתקשר והעיריה תדאג לשלוח מדביר, ולכך גם ידאגו הוריו ושכניו אם ימצא קן בשכונת המגורים שלו. לאחר מכן הוא ביקש שאתאר לו בדיוק את מידת הכאב של עקיצת דבורה. הצעתי לו שיצבוט את כף ידי וברגע שעוצמת הכאב תגיע לזו של עקיצת דבורה, אומר לו "סטופ". ניכר היה כי הצלחתי להמחיש לו שעקיצת דבורה אינה כואבת במיוחד, שכן הוא חייך כשאמרתי לו להפסיק.
   

5. חיזוק תחושת השליטה: סיפרתי לו על אמצעי המיגון של מגדלי הדבורים: סרבל, מסכת רשת, כפפות, מפוח עשן שמבריח את הדבורים. הצעתי שאבקש מאמו שתדליק בבית קטורת להרחקת חרקים. לאחר מכן צפינו בסרטון ביו טיוב על מגדלי דבורים, רדיית דבש, סב ונכדתו שמגדלים דבורים ומחזיקים אותן בידיהם, וכיצד הדבורים מוציאות צוף מן הפרחים. בהמשך, בהדרכת ההורים, הצעתי לאימו לצפות עמו גם בבית בסרטוני טבע על דבורים ושלחתי לה לינקים לסרטונים.
   

6. ונטילציה להפגת מתחים: ידוע שמשחקי דמיון, קופסה, יצירה, וכל עיסוק מהנה המפעיל את הגוף, היצירתיות והדמיון, מאווררים רגשות, מפיגים מתחים, משחררים לחצים וחרדות ועוזרים להפנות את תשומת הלב למקומות מרגיעים ומרפאים.

כאמור, פירשתי את החרדה של דויד גם כחרדה קונקרטית אך גם כחרדה סימבולית שעליה השליך את המתחים והחששות שעלו בתקופת סגר הקורונה. באופן דומה, ניתן לקחת כל אחד מהשלבים המתוארים וליישם אותם על כל חרדה שעולה אצל ילדים, וכל שכן, על חרדה קונקרטית הנוגעת בהשלכות נגיף הקורונה:

• להכיר בפחד של הילד (ושלנו) מפני השלכות הנגיף;

• לתת לילד להעלות חששות ולשאול שאלות ולספק לו הסבר תואם גיל לגבי תכונות הנגיף והמסוכנות שלו;

• לשמור על רגיעה שלנו המבוגרים ובד בבד לספק מידע מרגיע. יש לזכור שילד קולט יותר את האופן שבו ההורה עונה לו מאשר מה הוא אומר, ולכן חשוב לא להפגין חוסר סבלנות, זלזול או לחץ;

• לחפש ביחד עם הילד מידע רלבנטי ותואם גיל באינטרנט, בעיתון, ויחד עם זאת, להימנע מחשיפה בלתי פוסקת של ידיעות מדאיגות בתקשורת.

• לא מומלץ לומר שאין סכנה, אולם גם לא לנסות להרגיע ללא הרף, כי זה עלול לגרום ללחץ נוסף.

• חשוב לשדר ביטחון בגופים הממונים על בריאותינו (או לפחות בחלקם): משרד הבריאות, בתי חולים, העירייה, ההורים, ולומר לילדים כי הם נוהגים בצורה שקולה.

לסיום, לספק לילדים סביבה מכילה ויצירתית בבית ומחוצה לו למשחק, יצירתיות, דמיון, שיחה מלב אל לב על כל מה שהם חווים. לגלות סקרנות והקשבה אמתית לעולמם של הילדים, ללא שיפוטיות וביקורתיות, כי זה הבסיס לבריאותם הנפשית.