דיכאון פוסט קורונה

לפני מספר שבועות בשעות הערב התקשרה אליי ענבר ואחרי אמירות שלום מנומסות שיתפה אותי שהיא חושבת שהיא בדיכאון.

על פניו, הסיפור של ענבר דומה לסיפור של רובנו: רואת חשבון שכירה בת 37, נשואה עם שלושה ילדים, קרייריסטית שאוהבת את העבודה שלה מאוד. פעמיים בשבוע היתה יוצאת מוקדם מהעבודה כדי להוציא את בנה הצעיר מבית הספר ונמצאת עם הילדים עד הערב.

בעלה של ענבר הוא עיתונאי שמסקר אירועים בחו"ל, ותכופות נמצא בנסיעות לחו"ל. סבא וסבתא משני הצדדים מגויסים לעזור עם הילדים כשההורים לא זמינים.

כשהקורונה החלה, בתוך 3 ימים ענבר מצאה את עצמה עם שלושת הילדים בבית. בהתחלה עבדה מהבית באותה אינטנסיביות כמקודם, אך שלושה שבועות מאוחר יותר, המעסיק שלה הודיע לה שהוא מוציא אותה לחל"ת כי חלק מלקוחות הפירמה עצרו תשלומים כתוצאה מקריסה עסקית, או חשש לקריסה.


מוטי בעלה של ענבר בדיוק סיים בידוד בארץ אחרי שחזר מתאילנד, והיה ברור לשניהם שמוטי לא עתיד לטוס לחו"ל בתקופה הקרובה ועבר לסקר אירועים בארץ, בהיקפים נמוכים יחסית לקודם.

מבחינה כלכלית ענבר ומוטי לא היו מודאגים במיוחד. הם במצב סוציו-אקונומי בינוני גבוה

במהלך התקופה בבית, ענבר שאוהבת לאפות עוגות ולחמים, הרבתה לאפות יחד עם ילדיה. מוטי חובב תשבצים מושבע, ישב לפתור תשבצים יחד עם הבכור, שכמה לזמן איכות עם אביו בשנים האחרונות. הילדה האמצעית שנוטה לפרפקציוניזם, בימי שגרה רוקדת ארבע פעמים בשבוע, ומשקיעה המון בלימודיה – מצאה עצמה רגועה יותר כי לא נדרשה לאימונים מפרכים או ללמידה תובענית.

לאט לאט המשפחה החלה לסגל לעצמה שגרה חדשה, רגועה ואיטית יותר. כזו שבה מתעוררים סביב 9:00, לומדים קצת, אוכלים יחד ארוחת בוקר. מוטי יוצא לסיבוב עם הכלבה עם אחד הילדים, חוזרים הביתה ולפעמים משחקים קטאן. לפעמים הילדים במסכים עם חבריהם. ענבר ומוטי מצאו את עצמם מדברים יותר, מרבים לצחוק יחד, לצבור חוויות משותפות בבית עם הילדים וזה עם זו.

החשש מהשהייה הממושכת עם הילדים, התחלף בהנאה גלויה, ופתאום החשש שהיה מפני הקורונה התחלף לחשש מהיום שאחרי והחזרה לשגרה העמוסה.

עם החזרה למשק, ענבר הוחזרה לעבודתה. מוטי עדיין ממשיך לעבוד בארץ, אבל ברור לשני בני הזוג כי בקיץ יחזור לטיסות התכופות ולעבודתו כשהייתה.


ענבר יצרה איתי קשר אחרי ששמה לב שהיא מרגישה אנרגיות נמוכות; חוסר חשק לעשייה; עצבות מסוימת שהיא לא יודעת להסביר לעצמה ותחושת חוסר אונים.

בטיפול התברר, שענבר כמו רבים אחרים, טעמה תחושת חופש ויחדנס משפחתי, שמעולם לא טעמה בעבר. גם בחופשות, בני הזוג מרגישים צורך למלא את הזמן בחוויות, נסיעות ומפגשים משפחתיים וזו אינה מנוחה של ממש. ענבר גילתה שהיא נהנתה מקצב החיים האיטי שנכפה עליה, למדה להעריך אותו והיא עצובה לחזור אחורה, לחיים כפי שהכירה אותם לפני הקורונה.

פתאום החלו לעלות אצל ענבר כל מיני שאלות מהותיות- האם זה באמת מתאים לה לעבוד ככה? האם זה נכון להם כמשפחה שמוטי נמצא רוב הזמן באוויר? מי אמר שחייבים לגור במרכז ולשלם מחירים כבדים של עבודה קשה, ועל הדרך כמעט שלא לבלות יחד כמשפחה? האם מערכת החינוך באמת טובה לילדים או שעדיף היה להם ללמוד בחינוך ביתי ולרכוש השכלה בלתי פורמלית חשובה לא פחות?

ענבר היא לא היחידה. הקורונה זימנה לכולנו הצצה לחיים אחרים, אלטרנטיביים. חלק מהאנשים התגעגעו לשגרה שלפני, והחזרה עבורם טובה ונעימה, בעוד שלאחרים כמו ענבר, החזרה לשגרה היא מפגש כואב עם המחירים שעליהם לשלם על החיים האינטנסיביים בעידן שלנו, כששני בני הזוג עובדים בעבודות תובעניות ומגלים את גודל הפער בין הפנטזיה למציאות.

לא לכולם, יש תשובה אחת לגבי עיצוב החיים בתקופת פוסט הקורונה. לא לכל הזוגות, יש אותן תובנות. אבל כולם למדו משהו חדש על עצמם בתקופה הזו, והשאלה אם להדחיק או לפתוח את מה שעולה – היא שאלה אישית, סובייקטיבית.